הבחירה המוקדמת בטיפול בטרשת נפוצה התקפית-הפוגתית היא גורם פרוגנוסטי מרכזי, אך קיימים מעט נתונים ישירים המשווים בין קלדריבין (2CdA) לבין קבוצת תרופות ה-S1PRMי(fingolimod, ozanimod, ponesimod). במחקר שממצאיו פורסמו לאחרונה בכתב העת JAMA Network Open, חוקרים השוו את היעילות הקלינית של קלדריבין לעומת S1PRMs בקרב מטופלים נאיביים לטיפול ב-RRMS.
עוד בעניין דומה
המחקר כלל נתונים מ-108 מרכזים רפואיים איטלקיים שבו בחנו יעילות השוואתית, ונכללו חולים עם RRMS שהחלו טיפול בקלדריבין או באחד מ-S1PRMs בין 2011 ל-2021, עם לפחות 12 חודשי המעקב. החוקרים ביצעו התאמה לפי ציון הנטייה וצנזור בזוגות כדי לאזן הבדלים בסיסיים בין הקבוצות ולהבטיח תקופת מעקב דומה.
התוצא העיקרי היה היעדר עדות לפעילות מחלה (NEDA-3), הכולל שלושה רכיבים: היעדר התקפים, היעדר נגעים חדשים ב-MRI, והיעדר התדמות נכות מאושרת (Confirmed Disability Accrual).
תוצאים משניים כללו התקדמות נכות המאובחנת כתלויה בהתקפים או בלתי תלויה בהם, וכן משתנים הקשורים בתגובה לטיפול.
המחקר כלל 1,580 מטופלים (485 קיבלו קלדריבין, 1,102 קיבלו S1PRM). לאחר התאמה, נוצרו 475 זוגות תואמים בגיל ממוצע של 34.7 ± 10.7 שנים, מתוכם 72.2% נשים. תקופת המעקב החציונית הייתה 25 חודשים (טווח בין-רבעוני 12-60).
לאחר ניתוח הנתונים לא נמצאו הבדלים מובהקים בין הקבוצות בשיעורי ההתקפים (15.2% לעומת 16%), בפעילות ב-MRI (31.3% לעומת 34.8%), או באובדן NEDA-3 (44.4% לעומת 52.2%).
עם זאת, קלדריבין נמצאה קשורה בסיכון נמוך יותר להתקדמות נכות לעומת S1PRM (11.4% לעומת 14.7%, p=0.03, רווח בר-סמך 95% 0.96-0.42, יחס סיכונים 0.64). יתרון זה נשמר גם בניתוחי רגישות בקרב מטופלים צעירים מ-40, מטופלים שאובחנו לפי קריטריוני מקדונלד 2017, ובעלי ציון EDSS קטן או שווה ל3.
היתרון נבע בעיקר מירידה בסיכון ל-PIRAי(Progression independent of relapse activity), ללא הבדל מובהק בשיעורי RAWי(Relapse-associated worsening). לאחר 36 חודשים נצפתה עלייה בסיכון להישנות מחלה בקרב מקבלי קלדריבין (יחס סיכוני 1.81, רווח בר-סמך 95% 3.20-1.02, p=0.04) ובשיעור אובדן NEDA-3 (יחס סיכונים 2.08, רווח בר-סמך 95% 3.67-1.18, p=0.01). כמו כן, שיעורי ההפסקה היו דומים בין הקבוצות (יחס סיכונים 0.92, רווח בר-סמך 95% 1.15-0.67 p=0.58).
החוקרים סיכמו כי קלדריבין היתה קשורה ליעילות גבוהה יותר בהפחתת התקדמות נכות לאורך תקופת מעקב ממוצעת של כשנתיים, כנראה בזכות ירידה באירוע PIRA, למרות יעילות דומה לשתי הקבוצות במדד NEDA-3 בטווח הקצר. עם זאת, ההשפעה על מניעת התקפים נחלשה לאחר שלוש שנים, וממצאים אלה מרמזים כי ייתכן צורך בטיפול חוזר או בהחלפת טיפול לשמירה על שליטה ארוכת טווח במחלה.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
תגובות אחרונות