מחקרים קליניים שנועדו למנוע דלקת מפרקים שגרונית (Rheumatoid arthritis, RA) באנשים בסיכון הניבו עד כה תוצאות משתנות. עם זאת, התוצאים ארוכי הטווח של התערבויות מניעתיות אלו טרם נבחנו במלואם.
עוד בעניין דומה
במחקר המשך חדש בשם ALTO שממצאיו פורסמו לאחרונה בכתב העת The Lancet Rheumatology, החוקרים ביקשו לבחון את ההשפעה ארוכת הטווח של התערבות טיפולית מקדימה, בדגש על יעילות ובטיחות.
המחקר המקורי (APIPPRA) גייס 213 מטופלים חיוביים לנוגדני ACPA שסבלו מכאבי מפרקים. המשתתפים חולקו באקראי לקבלת זריקות תת עוריות שבועיות של 125 מ"ג אבטספט (110 מטופלים) או אינבו (103 מטופלים) למשך 52 שבועות, עם שנת מעקב נוספת. מחקר ההמשך ALTO האריך את תקופת המעקב לארבע עד שמונה שנים, תוך שמירה על סמיות המטופלים והמעריכים הקליניים.
התוצא העיקרי שנבדק היה הזמן מהרנדומיזציה ועד להתפתחות סינוביטיס קלינית בלפחות שלושה מפרקים, אבחנה של RA (לפי קריטריוני ACR-EULAR 2010) או תחילת טיפול ב-DMARDs.
במחקר ההמשך ALTO נכללו 143 ממשתתפי המחקר המקורי: 71 מקבוצת האבטספט ו-72 מקבוצת האינבו (גיל ממוצע 48.2, 78% נשים). זמן המעקב החציוני עמד על 55 חודשים.
מניתוח הנתונים עולה כי מספר אירועי התפתחות המחלה עלה ב-54 והגיע ל-119. ההבדל בין הקבוצות בזמן ההישרדות הממוצע ללא דלקת מפרקים שנצפה בשנתיים הראשונות של המחקר נותר מובהק גם לאחר ארבע שנים (הפרש של 4.9 חודשים, רווח בר-סמך 95%: 0.1 עד 9.6, p=0.044).
עם זאת, עוצמת ההבדל פחתה עם הזמן, ולא נצפו הבדלים מובהקים בין הקבוצות מעבר לתקופת הטיפול של השנה הראשונה במדדי פעילות המחלה או בתוצאים המדווחים על ידי המטופלים.
בנוסף, מטופלים בעלי פרופיל רחב של נוגדנים עצמיים בתחילת המחקר היו בסיכון הגבוה ביותר להתקדמות המחלה, אך במקביל הם היו אלה שהגיבו בצורה הטובה ביותר לטיפול באבטספט.
מבחינת בטיחות, נרשמו 18 תופעות לוואי חמורות בקבוצת האבטספט לעומת 13 בקבוצת האינבו, אך אף אחת מהן לא הוגדרה כקשורה ישירות לתרופת המחקר.
החוקרים סיכמו כי באוכלוסיה בסיכון זו, שנת טיפול אחת באבטספט עיכבה את ההתקדמות לדלקת מפרקים שגרונית למשך עד ארבע שנים. מטופלים הנמצאים בסיכון הגבוה ביותר להתקדמות המחלה, המאופיינים בפרופיל נוגדנים עצמיים רחב, הם אלה שעשויים להשיג את התועלת הרבה ביותר מטיפול זה.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
תגובות אחרונות